ערעור אזרחי 2846/03
ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד
נגד
דן ארליך
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[29.11.2004]
לפני הנשיא א' ברק והשופטים י' טירקל, א' גרוניס
המערער, שמונה על-ידי בית-המשפט בארצות-הברית לנהל את עיזבונה של אישה אזרחית ותושבת ארצות-הברית, הגיש תובענה כספית לבית-המשפט המחוזי לגבי כספים שהוצאו על-פי הנטען על-ידי המשיב, קרוב משפחתה של המנוחה ותושב ישראל, מהעיזבון. בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה מן הטעם שלבתי-המשפט בישראל אין סמכות לדון בתובענה, על-פי סעיף 136 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הקובע שבית-משפט בישראל מוסמך לדון בירושה של כל אדם בתנאי שביום מותו היה מושבו בישראל או שהותיר נכסים בישראל. מכאן הערעור.
בית-המשפט העליון פסק:
(1) הוראת סעיף 136 לחוק הירושה באה להגביל את העיקרון הכללי הנוהג לעניין סמכות בין-לאומית, ואשר לפיו נרכשת הסמכות על-ידי המצאה לנתבע של כתב-הטענות הפותח את ההליך. במקרה שעליו חל סעיף 136, הרי אף אם הייתה המצאה, אין די בכך על-מנת להקנות סמכות בין-לאומית (535ו). (2) במקרה דנן סעיף 136 אינו חל. אמנם, מקום מושבה של המנוחה בעת מותה לא היה בישראל, והיא אף לא השאירה נכסים בישראל, אולם אין מדובר בעניין של ירושה, אלא בתובענה כספית. העובדה שמדובר בתביעה של מנהל עיזבון המעוניין לטרוף נכס (או לקבל כספים שנלקחו) מידי מחזיק, אינה הופכת בהכרח את העניין לזה של "ירושה" (536ב - ד, 538ב - ג). (3) לפיכך היות שמדובר בתביעה נגד תושב הארץ שכתב-התביעה הומצא לו, נתונה לבתי-המשפט בארץ הסמכות מהבחינה הבין-לאומית (539ז). (4) יש אפוא לקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין ולקבוע כי בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון בתובענה.היות שבית-המשפט המחוזי לא נדרש לטענת המערער כי בית-המשפט בישראל איננו הפורום הנאות לדון בתובענה, יש להחזיר אליו את הדיון על-מנת שיבחן טענה זו עוד קודם שייזקק להליך גופו (540א - ב).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
- חוק הירושה, תשכ"ה-1965, סעיפים 136, 151, 151(א).
- חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, סעיף 79ב(ג).
- חוק בתי המשפט (תיקון מס' 36), תשס"ד-2003.
- חוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995, סעיפים 1, 1(2), 1(6)(ה), 3(א).
- פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, סעיף 355(א).
- פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, סעיף 98.
- חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, סעיף 1 (המונח "בית המשפט").
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] רע"א 2736/98 Habboub Bros. Co. נ' Nike International Ltd., פ"ד נד(1) 614.
[2] ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561.
[3] ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי, פ"ד מא(3) 200.
[4] רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס והבלו, פ"ד מד(3) 812.
[5] ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669.
[6] ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה (לא פורסם).
[7] רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337.
[8] ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457.
[9] ע"א 145/58 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד.) בע"מ, פ"ד יג 260.
[10] ע"א 635/76 טייבר נ' טייבר, פ"ד לא(2) 737.
[11] ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1.
[12] רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ, פ"ד נג(1) 670.
[13] ע"א 490/88 המוטראן הקופטי של הכסא הקדוש של ירושלים והמזרח הקרוב נ' עדילה, פ"ד מד(4) 397.
[14] בג"ץ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625.
[15] ע"א 253/81 לוי נ' אסיאו, פ"ד לו(2) 193.
[16] ע"א 272/86 הכרי נ' הכרי, פ"ד מב(2) 411.
[17] ע"א 1046/93 שיתי נ' שיתי (לא פורסם).
[18] רע"א 3277/95 הולנדר בנאי בע"מ נ' חברה לנאמנות של בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מט(5) 295.
[19] ע"א 380/89 מדינת ישראל נ' כוכב השומרון בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק), פ"ד מה(4) 741.
[20] דנ"א 5710/97 אומצא מפעלי בשר בע"מ נ' מחסני קירור באר שבע (1986) בע"מ (בפירוק) (לא פורסם).
[21] רע"א 5540/97 שמחון נ' הכונס הרשמי ומפרק חברת סליל תעשיות נייר וכימיכלים בע"מ, פ"ד נא(5) 355.
[22] רע"א 259/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385.
[23] ע"א 556/75 צביק נ' צביק, פ"ד לא(1) 7.
[24] רע"א 7551/00 פוקס נ' קצנלנבוגן, פ"ד נו(1) 253.
[25] רע"א 4692/92 בנק הבניה לישראל בע"מ נ' פרי העמק (שימורים וקפואים) 88 בע"מ, פ"ד מז(1) 653.
[26] ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295.
פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:
[27] British South Africa Company v. Companhia de Mo?ambique [1893] A.C. 602.
ספרים ישראליים שאוזכרו:
[28] י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995).
[29] ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט).
ספרים זרים שאוזכרו:
[30] G.C. Cheshire, P.M. North Private International Law (London, Edinburgh, Dublin, 13th ed. by P.M. North, J.J. Fawcett, 1999).
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ג' קלינג) מיום 4.3.2002 בת"א 2786/99. הערעור נתקבל. התיק הוחזר לבית-המשפט המחוזי.
דוד ארנסט - בשם המערער;
יצחק יונגר - בשם המשיב.
פסק-דין
השופט א' גרוניס
1. המערער, המשמש כמנהל עיזבון בארצות-הברית, הגיש תובענה כספית לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לגבי כספים שהוצאו על-ידי המשיב, על-פי הנטען, מעיזבונה של קרובת משפחתו. בית-המשפט (כבוד השופט ג' קלינג) דחה את התביעה מן הטעם שלבתי-המשפט בישראל אין סמכות לדון בתובענה. הערעור שלפנינו מופנה כנגד פסק-הדין.
2. במרכזו של ערעור זה עומד עיזבונה של הגב' הרטה הלל ז"ל (להלן - המנוחה), שהייתה אזרחית ותושבת של ארצות-הברית. המנוחה נפטרה שם בשנת 1997. היא הותירה צוואה שנחתמה בארצות-הברית ביום 27.7.1993 (להלן - הצוואה האמריקנית). המנוחה השאירה במותה נכסים בארצות-הברית ובשווייץ.בית-משפט במדינת ניו-יורק הוציא צו לקיום הצוואה האמריקנית ולמינויו של המערער כמנהל עיזבונה של המנוחה. המשיב, תושב ישראל, הוא נכדו של אחי בעלה של המנוחה. בעלה של המנוחה נפטר לפניה.בכתב-התביעה שהגיש המערער לבית-המשפט המחוזי בשנת 1999 טען הוא כי המנוחה הייתה בעלת חשבון בנק בשווייץ. בעת פטירתה של המנוחה היה בחשבון סכום של כ-1.3 מיליון דולר. לאחר מותה של המנוחה עשה המשיב שימוש בייפוי-כוח שניתן לו על-ידי המנוחה ומשך מן החשבון את כל הסכום שהיה בו. הסעד שנתבקש בתובענה היה לחייב את המשיב לשלם למערער את הסכום של 1.3 מיליון דולר, ובמטבע ישראלי - 5.8 מיליון ש"ח.
בכתב-הגנתו לא הכחיש המשיב כי משך מחשבון הבנק בשווייץ את הסכום הנזכר. עיקר טענתו כנגד התביעה לעיצומה היא כי משיכת הכספים נעשתה כדין,מכוח צוואה נוספת שהותירה המנוחה. מדובר בצוואה שנעשתה בשנת 1988 והמתייחסת ספציפית ואך ורק לכספים בחשבון הבנק בשווייץ (להלן - הצוואה השווייצרית). באותה צוואה נקבע אף הסדר לעניין מנהל עיזבון. שמו של המשיב נקוב שם כמנהל עיזבון יחיד (בהתמלא תנאי מסוים). על-פי הצוואה השווייצרית, המשיב זכאי לקבל 40 אחוזים מן הכספים, ואילו היתרה אמורה לעבור לגופים אחרים (ובהם בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, שחלקו נקבע גם כן ל-40 אחוזים). אין בכתב-ההגנה טענה כי בית-משפט כלשהו, בין בשווייץ ובין במדינה אחרת, נתן צו לקיום הצוואה השווייצרית, או שהמשיב התמנה כמנהל עיזבון.אף אין טענה כי הכספים שנמשכו מן החשבון חולקו על-פי הצוואה השווייצרית, אלא שיש בכוונת המשיב לפעול לחלוקתם. נוסף על הטענה נגד התביעה גופה טען המשיב בכתב-הגנתו כי לבית-המשפט המחוזי אין סמכות לדון בתובענה. הטענה התבססה על סעיף 136 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הקובע ש"בית משפט בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם שמושבו ביום מותו היה בישראל או שהניח נכסים בישראל". לגירסתו של המשיב, מאחר שמקום מושבה של המנוחה לא היה בישראל, ומכיוון שלא הניחה נכסים בישראל, הרי שלבתי-המשפט בארץ אין סמכות לדון בתביעתו של המערער הנוגעת לירושתה של המנוחה. בצד טענת חוסר הסמכות הוסיף המשיב וטען כי בית-המשפט המקומי איננו הפורום הנאות לדון בתביעה שהוגשה נגדו.
3. בהחלטה מיום 8.6.2000 קבע בית-המשפט המחוזי מועד לדיון בטענת חוסר הסמכות. משהתייצבו הצדדים לפניו, ולאחר שנשמעו, ניתנה החלטה נוספת, ובה נאמר כי על-מנת להחליט בטענת חוסר הסמכות "ראוי ללבן העובדות". נקבע מועד לדיון נוסף, ובאותו מועד התייצב המערער, שהגיע לצורך כך מארצות-הברית. נשמעה עדותו של המערער, ובמהלכה הוגשו מסמכים שונים כראיות. מטעם ההגנה לא הובא שום עד. בפסק-דין מיום 4.2.2003 קבע בית-משפט קמא כי לאור סעיף 136 לחוק הירושה אין בסמכותו לדון בהליך. הטעם שניתן היה כי המערער לא הביא ראיה קבילה על-מנת להראות אם משיכת הכספים על-ידי המשיב נעשתה מכוח הצוואה השווייצרית או על-פי ייפוי-הכוח שנתנה המנוחה למשיב. מאחר שעל-פי עמדתו של בית-המשפט לא השכיל המערער להוכיח שהמשיכה נעשתה על-פי ייפוי-כוח, ומשום שהמחלוקת מתמקדת בתוקפה של הצוואה השווייצרית, הרי מדובר בעניין של ירושה. הואיל ומקום מושבה של המנוחה במותה לא היה בישראל, והיא אף לא הותירה נכסים בארץ, דינה של טענת חוסר הסמכות להתקבל, כך לפי הערכאה הדיונית.
4. נתאר לעצמנו כי התביעה לא הייתה מוגשת על-ידי מנהל עיזבון אלא על-ידי המנוחה עצמה. בכתב-התביעה הייתה המנוחה טוענת כי המשיב משך, שלא כדין, את הכסף מחשבון הבנק בשווייץ באמצעות ייפוי-כוח. האם במצב דברים זה היה מאן דהוא מעלה על דעתו שלבית-משפט בישראל אין סמכות לדון מבחינה בין-לאומית בתביעה נגד המשיב? בהנחה שכתב-התביעה היה מומצא למשיב בארץ כדין,היינו חייבים לומר שלבית-המשפט בישראל נתונה הסמכות לדון בתובענה מבחינה בין-לאומית (רע"א 2736/98 Habboub Bros. Co. נ' Nike International Ltd. [1], בעמ' 620; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [28], בעמ' 34-36). במאמר מוסגר נעיר כי המשיב רשאי כמובן להעלות טענה שהפורום המקומי איננו הפורום הנאות במקרה ההיפותטי שהצגנו (כפי שאכן עשה במקרה הנוכחי). מדוע תשובתנו לשאלה שהוצגה חייבת להיות זו שנתנו? ההסבר הוא כי מדובר בתביעה שהסעד המבוקש בה הינו סעד כספי נגד נתבע שכתב-התביעה הומצא לו כדין. המבחן המקובל לעניין קביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי בכל הנוגע לבתי-המשפט שחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט) עוסק בהם, הינו מבחן הסעד (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי (להלן - עניין רפאלי [2]); ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי [3], בעמ' 208; רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס והבלו [4], בעמ' 815; ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה (להלן - פרשת אלעוברה [5]); ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה (להלן - עניין מחאג'נה [6])). משאומץ מבחן הסעד לעניין הסמכות העניינית, נדחה בעת ובעונה אחת מבחן אחר שהוצע והוא מהות הסכסוך (עניין רפאלי [2]; ראו דעת המיעוט של השופט עציוני). נעיר כי לעתים מדובר במבחן העילה ולא במהות הסכסוך, אך דומה שאין הבדל ממשי בין השניים. מבחן הסעד הינו המבחן הכללי, אך לעתים נקבע בחוק הסדר שונה, למשל לעניין סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה (רע"א 6558/99 חבס נ' חבס (להלן - פרשת חבס [7])). בהקשר זה נזכיר אף את הדוגמה של תביעה למזונות. תביעה זו, אף שמבוקש בה סעד כספי, תידון בפני בית-המשפט לענייני משפחה (או בפני בית-דין דתי, אם נתמלאו התנאים לכך). יישומו של מבחן הסעד מוביל למסקנה שבמקרה הנוכחי מדובר בתביעה שבסמכותו של בית-המשפט המחוזי. ברור כי מדובר בסעד כספי שאינו בסמכותו של בית-משפט השלום. התביעה הוגשה עוד בשנת 1999, עת תקרת סמכותו של בית-משפט השלום עמדה על סכום של מיליון ש"ח. האם העובדה שעסקינן בתביעה של מנהל עיזבון צריכה לשנות את מסקנתנו? התשובה לכך, כפי שנראה בהמשך, הינה שלילית.
5. מדוע הוחלט להעדיף את מבחן הסעד על פני מבחן מהות הסכסוך (או העילה)? מבחן הסעד הינו מבחן פשוט יחסית. על-פיו נדרשים אנו לבחון את כתב-הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך. הא ותו לא. על-פי הסעד הנקוב שם נדע אם ההליך הוגש לבית-המשפט המוסמך, או שמא הייתה חובה להגישו לבית-משפט אחר. אין צורך כלל להידרש לטענותיו של הנתבע (או של המשיב) בכתב-הטענות שהגיש הוא בתגובה. במילים אחרות, קביעת הסמכות נעשית על-פי האמור בכתב-התביעה, ואין בטענותיו של הנתבע כדי לשנות במקרה רגיל. מכך אף נובע שקביעת הסמכות אינה מצריכה שמיעת ראיות (אלא במקרה מסוים, כאשר קביעת הסמכות תלויה בנתון עובדתי כלשהו, למשל שווי הנושא, וכאשר קיימת מחלוקת בנקודה זו: ראו: פרשת אלעוברה [5], בעמ' 674-675; ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד [29], בעמ' 92). זאת ועוד, ככל שיוקדם השלב שבו מוכרעת שאלת הסמכות, על היבטיה השונים, יתרום הדבר לתפקוד יעיל יותר של מערכת השיפוט ולחיסכון במשאבים של כל הגורמים המעורבים, כולל בעלי-הדין. המבחן של מהות הסכסוך, אילו אומץ, היה דורש, לפחות בחלק מהמקרים, לבחון ולבדוק את כתב-הטענות הנגדי שהוגש. כך עלול להיפתח פתח למחלוקת נוספת בין בעלי-הדין מעבר לזו שלגופם של דברים. בעת ההגדרה של תיחום סמכויותיהם של בתי-משפט יש לשאוף לכללים פשוטים וברורים ככל האפשר על-מנת לצמצם את ההתדיינות בסוגיות של פרוזדור בדרך לטרקלין, היינו הסכסוך גופו. כמובן, יהא בלתי ריאלי לצפות שיהיה ניתן למצוא נוסחה או מבחן שימנעו באופן מוחלט ויכוחים ומחלוקות לגבי זהותו של בית-המשפט המוסמך. מכל מקום, ברור כי מנקודת מבט זו יש עדיפות למבחן הסעד על פני מבחן מהות הסכסוך.
6. החיסרון העיקרי של מבחן הסעד מתגלה כאשר בכתב-הטענות הפותח את ההליך מתבקש בית-המשפט ליתן יותר מסעד אחד, וכאשר אין הסעדים כולם מצויים בסמכותו של בית-משפט אחד. במקרה כזה אין מנוס מניהול כמה הליכים בהתאם לסמכויות שלפי הסעדים (ע"א 29/58 לוי נ' עקריש [8]). לעתים התגברו בתי-המשפט על המגרעת האמורה על-ידי הגדרתם את אחד הסעדים כסעד טפל, ועל-כן נקבע כי ניתן לבקשו בבית-המשפט המוסמך ליתן את הסעד העיקרי (ע"א 145/58 קלקודה נ' אגד (א.ש.ד.) בע"מ [9], בעמ' 268; ע"א 635/76 טייבר נ' טייבר [10], בעמ' 742; ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן [11], בעמ' 11; פרשת אלעוברה [5], בעמ' 674; עניין מחאג'נה [6]). בפרקטיקה מצא החיסרון האמור ביטוי בעיקר בתביעות הנוגעות לקניין רוחני. הבעיה נוצרה שעה שעתר התובע בתביעתו לצו-מניעה קבוע - שבסמכותו של בית-משפט מחוזי בשל כך שאין שווי לנושא - וכן לסעד כספי שסכומו מביא העניין בגדר סמכותו של בית-משפט השלום (רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ [12]). בעיה זו בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני הוסדרה לאחרונה בחוק בתי המשפט (תיקון מס' 36), תשס"ד-2003. בחוזרנו למקרה שבפנינו ברי כי מנקודת מבט של סמכות עניינית מצויה התובענה שהגיש המערער בסמכותו של בית-המשפט המחוזי. אף-על-פי-כן נותרת על כנה השאלה אם אכן מדובר בתובענה כספית, או שמא עסקינן בעניין של ירושה.
7. סעיף 136 לחוק הירושה קובע כזכור כי לבית-משפט בישראל יש סמכות לדון בירושה של כל אדם בתנאי שביום מותו היה מושבו בישראל או שהותיר נכסים בישראל. הוראה זו באה להגביל את העיקרון הכללי הנוהג לעניין סמכות בין-לאומית, ואשר לפיו נרכשת הסמכות על-ידי המצאה לנתבע (למשיב) של כתב-הטענות הפותח את ההליך (פיסקה 4 לעיל). במקרה שסעיף 136 לחוק הירושה חל עליו, הרי אף אם הייתה המצאה כאמור אין די בכך על-מנת להקנות סמכות בין-לאומית. כלומר, קיימים מקרים שבהם סכסוכים מסוימים אינם נתונים לסמכותו של בית-המשפט המקומי מבחינה בין-לאומית חרף העובדה שהייתה המצאה. דוגמה מובהקת, בצד זו של ירושה, הינה מקרקעין המצויים במדינה זרה. לבתי-המשפט בארץ אין סמכות בין-לאומית לדון בתביעה לגבי מקרקעין המצויים בחו"ל (הכלל נקבע על-ידי בית הלורדים ב- British South Africa Company v. Companhia de Mo?ambique [1893] [27]; לאימוצו של הכלל בארץ ראו: ע"א 490/88 המוטראן הקופטי של הכסא הקדוש של ירושלים והמזרח הקרוב נ' עדילה [13], בעמ' 403 וכן בג"ץ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול [14], בעמ' 645). במקרה כאמור, אין זה משנה שבוצעה המצאה בתחום השיפוט. השאלה שמטבע הדברים תוצג היא מהו היקף הפריסה של הכלל, ובצורה אחרת, אילו תביעות תיחשבנה כתביעות במקרקעין לעניין הסמכות הבין-לאומית (לעניין זה ראו G.C. Cheshire, P.M. North Private International Law [30], at pp. 377-385)? זו הסוגיה המתעוררת במקרה דנא בכל הנוגע לירושה. כפי שראינו, מקום מושבה של המנוחה בעת מותה לא היה בארץ אלא בארצות-הברית, והיא אף לא השאירה נכסים בארץ. אם נמצא כי התובענה עוסקת בירושתה של המנוחה נהיה חייבים לומר שלבית-המשפט המחוזי לא הייתה סמכות מבחינה בין-לאומית לדון בה, ואף לשום בית-משפט אחר בארץ אין נתונה סמכות שיפוט בעניין. תשובה לשאלה אם אכן מדובר בדיון בירושתה של המנוחה מחייבת תהליך של מיון וסיווג. זו הסיבה שהבאנו בראשית דיוננו (פיסקה 4 רישה לעיל) מצב דברים היפותטי שלפיו הייתה המנוחה עצמה מגישה תביעה דוגמת זו שהגיש המערער, הוא מנהל עיזבונה. העילה בשתי התביעות דומה, ואילו הסעד זהה הוא, קרי סעד כספי. מכך יש ללמוד כי העובדה שעסקינן בתביעה של מנהל עיזבון המעוניין לטרוף נכס (או לקבל כספים שנלקחו) מידי מחזיק, אינה הופכת בהכרח את העניין לזה של "ירושה". אילו נתבקש בתובענה סעד של צו ירושה, צו קיום צוואה או סעד דומה, פשיטא שהיה מדובר בעניין של ירושה, ברם בענייננו אין כך הדבר. נוכל להדגים את שאמרנו באמצעות מקרים שונים שהתעוררו בבתי-המשפט שעלתה בהם שאלה דומה לזו שאנו עוסקים בה.
8. במקרה אחד, שלא היה מעורב בו אלמנט זר, התעוררה מחלוקת בין שתי אחיות בנוגע לניירות ערך שנמצאו בחשבון בנק (ע"א 253/81 לוי נ' אסיאו (להלן - עניין אסיאו [15])). החשבון היה חשבון משותף שהצדדים לו היו אבי האחיות ואחת מהן. האחות שהייתה צד לחשבון העבירה את ניירות הערך לאחר מות האב מאותו חשבון לחשבונה שלה בבנק. האחות האחרת ביקשה מבית-המשפט המחוזי, שהיה מוסמך אותה עת לדון בענייני ירושה, שימנה מנהל עיזבון. בית-המשפט החליט למנות מנהל עיזבון למטרה מסוימת. בין הצדדים התנהלו הליכים נוספים בבית-המשפט המחוזי בנושא האמור. הצדדים הודיעו כי חלוקים הם בשאלה אם ניירות הערך נכללים בנכסי העיזבון. בית-המשפט המחוזי החליט כי העניין יידון בפניו על-פי תצהירים. האחות שהייתה צד לחשבון טענה כי לאור שוויים של ניירות הערך נתונה הסמכות בידי בית-משפט השלום. הטענה נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי מן הטעם שהבקשה נתונה לסמכותו, מכוח סעיף 151(א) לחוק הירושה, אשר קבע כי בית-המשפט המחוזי הוא בית-המשפט המוסמך "לפי חוק זה". יצוין כי כיום סעיף 151 קובע שבית-המשפט לענייני משפחה הוא בית-המשפט המוסמך לפי חוק הירושה. בית-המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי הסמכות נתונה לבית-המשפט המוסמך, בהתאם לשוויים של ניירות הערך. וכך נאמר (מפי השופט ש' לוין):
"...ברור הדבר שתובענה, המוגשת לטובת עיזבון או נגדו, תובענה רגילה היא, הטעונה בירור בבית המשפט המוסמך. לעניינה ש